בשבח ההטרלה

התכנסתי כאן היום כדי לדבר על הטרול הקיברנטי המצוי. או יותר נכון- על פעולת ההטרלה. כי ביננו, בכל אחד מאיתנו קיים טרול קטן שמגיח פה ושם.

רוב האנשים נוטים לנחור בבוז ביחס לרעיון של הטרלה, אבל אני רוצה לטעון כאן בשבח ההטרלה. ולמה? כי אם "נפסיק לפחד ונתחיל לאהוב", נראה שבעצם הטרול של היום הוא הליצן של פעם.

הליצנים אמנם התפרסמו לאורך ההיסטוריה כי הם סיפקו שעשוע בחצר האצולה, אבל הם גם הופיעו במרחב הציבורי: אפשר היה למצוא אותם בפינות רחוב ובכיכרות מול קהל מזדמן.

בתמונה: ליצן רחוב בהארלם בשנות ה30.

כמי שמופיע במרחב הציבורי, הליצן נחשף לעוינות, אלימות ובוז מצד הקהל. הוא גרוטסקי בצורה כל כך מוחלטת, שהקהל יכול להעליב אותו ולענות לו בכל אופן שירצה. הליצן משחק תפקיד כפול ומסוכן- שבירת כל טאבו וקבלת כל העונשים עליו. הוא נוטל על עצמו התפקיד של השעיר לעזאזל ומקבל את העונש על ניסיונותיו של הקהל לצאת אל מחוץ לסדר החברתי.

תפקידו החברתי של הליצן הוא להיות השוטה, המטריד, המצחיק- לסמן את הגבול החברתי של הלגיטימי. במובנים רבים, הליצן מגלם פרדוקס: הוא תמים ועם זאת תחמן, חסר מגדר ועדיין מגונה, מגושם וכשרוני, מוכה אך לעולם לא מובס.

מתחיל לצלצל מוכר?

לאורך השנים האנונימיות של הליצנים והנוודות שלהם הפכו אותם ליצורים בשולי החברה, כמעט "תת אנושיים". תוסיפו לזה את הנראות הקלילה והשטותית שלהם, ואפשר בהחלט להבין איך ליצנים הצליחו שנים רבות להעביר מסרים חברתיים ופוליטים חשובים. הדוגמא העדכנית ביותר לכך היא קבוצות "צבא הליצנים" שקמו ברחבי העולם כדי למחות על עוולות חברתיות וממסדיות (לצבא הליצנים הישראלי- לחצו כאן).

אבל כמו בכל מוניומנט תרבותי אחר, גם בדמות הליצן נגס הקפיטליזם, רוקן ממנה את רוב החלקים החברתיים והמהפכנים שלה והפך אותה לדמות בידורית בלבד. כך שהליצן של היום הוא מעין קליפה של ליצן: הוא נראה כמו ליצן אבל נטול משלל המשמעויות העמוקות והחתרניות שנשא בתוכו בעבר. הדוגמה הכי טובה לעניין הזה מופיעה בליצן שכולנו אוהבים לשנוא-  רונלד מקדונלדס.

בתמונה: עבודתו של בנקסי "רונלד מקדונלד ומצחצח הנעליים", ארה"ב, 2013.  עוד יצירות על העריצות של הליצן האכזר בהיסטוריה ניתן למצוא כאן

אבל באופן מעניין, בדיוק במקביל לחורבן הליצן, האנושות התחילה לעבור שינוי חשוב- מהמרחב הפיזי למרחב הוירטואלי (שינוי שתוכלו לקרוא עליו בפוסט הקודם שלי- שאפשר לקרוא כאן). כך שכמו כל פראייר טוב, גם הליצן אינו מת אלא רק מתחלף, וממשיכו האבולוציוני הוא הטרול.

אז נכון שהטרול האינטרנטי נעדר מהחביבות והתמימות של הליצן, והוא מוטציה נבזית ומרושעת שלו (אולי כמו הליצן הרשע). אבל הטרול האינטרנטי מספק תפקיד חברתי חשוב: הוא מערער את הסדר החברתי הוירטואלי, מאלץ אותנו להתווכח איתו- ועל הדרך עם עצמנו, ובעיקר מוחה על הרצינות שבה אנחנו לוקחים את עצמנו.

יותר מכל אלה, התפקיד של הטרול האינטרנטי הוא להזכיר לנו שהמרחב הוירטואלי הוא לא בטוח או מתורבת, ובטח שלא אוטופי. הוא רק עוד מרחב, פרוע, כאוטי ושוקק, בדיוק כמו המרחב הפיזי. זה חשוב שניתן לו להיות כזה, כי הצד השני של זה הרבה יותר מפחיד.

ולסיום- פינה סטייל אודטה- מה לעשות כשפוגשים בטרול?
* הכינו את עצמכם לפגוש בטרולים. אל תנסו להמנע מהם.
* כשנקרה בדרכם טרול- חבקו אותו. הוא צריך את זה לא פחות מכם.
* זכרו שמדובר בסוג של פרפומנס וירטואלי. התייחסו לדברים שלו כמופע אמנותי שמנסה לעורר אתכם למשהו- ושאלו את עצמכם- מה הוא מעורר? ולמה? נתחו את יצירת ההטרלה ככל יצירה אמנותית אחרת.

ואם אתם יכולים- תרמו את חלקכם להטרלה של המרחב הוירטואלי בכמה חן וחסד שאתם יכולים לגייס. האינטרנט זקוק לזה, לשטוטיות, לטמטום, לפרדוקסים וגם לכאוס שההטרלות מביאות איתן.

ועד הפעם הבאה- להתראות בפינות החשוכות של האינטרנט.